אנחנו חיים בעידן מרתק, שבו נפש וטכנולוגיה נפגשות באופנים חדשים. שילוב זה הינו מסקרן ומלהיב ויש לנו את הזכות להינכח בהיווצרותו המעניינת ובו בזמן להתמודד עם שאלות מורכבות.
כפסיכולוגית בעלת ניסיון רב, אני פוגשת את השאלות האלו שוב ושוב בקליניקה, בארגונים ובחיי היום יום. האם נוחלף ע״י בוטים? מתי זה יקרה? האם יישאר על קנו היתרון של קשר אנושי פנים מול פנים או שחשיבותו תתפוגג?
מערכות AI מתקדמות עוברות במהירות מניתוח נתונים קר לממשקים שמנסים “להבין” רגשות, שפה טבעית, דפוסים התנהגותיים ומצוקות נפשיות, חשוב לשאול– מה בדיוק הן מבינות?
מערכות רבות בתחומים שונים מבקשות לנתח טקסטים, ולנהל שיחה הכוללת קול ותנועה. כדאי לברר האם האלגוריתם מבין את ההקשר? האם הוא יודע להבחין בין משפט שמביע סבל לבין זה שמכסה עליו? בין שביעות רצון להעמדת פנים? האם הוא מבין זאת לא כ”רעש”, אלא כחלק מהטקסט?
מעבר למילים – זיהוי העומק הרגשי
בתוך שיח טיפולי של AI, הניסיון "ללמד" מערכות לזהות סבל, לאבחן סימני חרדה, דכאון או לזהות ביטוי של חוסר קוהרנטיות רגשית, התגוננות מתוחכמת, או ההבדלים בין סימני דיכאון לבין תהליך של אבל – מצריך שאלות הנוגעות לא רק לדיוק, אלא גם לאחריות ולאתיקה.
בעבודה הקלינית אנו לומדים להבחין בניואנסים במפגש האנושי, ולתת להם משמעות: אינטונציה, מבט, קצב של שיחה, סתירה בין מבעים שונים, תנועות גוף זעירות, תנועת יד, מצמוץ, רגעים של שתיקה, שינוי קל באינטונציה, או סתירה בין מה שנאמר לבין אופן האמירה. אנחנו מבחינים גם בפרטים בעזרת חושים נוספים כמו: ריחות, מראה של פרטים קטנים, אסתטיקה.
כל אלו אינם נספחים או הערות שוליים– הם חלק בלתי נפרד מהווייתו של האדם, מהחוויה אליה אנו מתייחסים ומגיבים בעולם.
הצ'ט הנשען על בינה מלאכותית מייצר יחסי אובייקט/סובייקט עם המשתמש. הוא מזמין השלכות, הפנמות וצרכים לא מודעים. הוא מייצר יחסי העברה והעברה נגדית ייחודיות – הפותחות פתח להתבוננות ביחסים בין אישיים, ובו בזמן סוגרות אותו בשל העובדה שהסובייקט הינו מדומיין.
בדיוק כפי שבמפגש קליני אנו מבינים שרגש או מחשבה לא תמיד מופיעים במילים ישירות, כך גם אלגוריתם זקוק לכלים מתוחכמים כדי להבין את הנסתר והחבוי. אני מציעה למפתחים עימם אני עובדת, כי יש צורך שהאלגוריתמים יפעלו בהקדם גם במרחב המאזין למנגינה – זה שאינו מסתפק בתוכן המילולי המוזן לו, אלא קורא את השיחה כמרחב חי, גופני, דינאמי רב מימדי ומורכב.
ידע פסיכולוגי – לא רק בשיח טיפולי
חשוב להדגיש כי החשיבות של ידע פסיכולוגי בעולם הבינה המלאכותית אינה מוגבלת רק לעולמות הטיפול או בריאות הנפש. גם בממשקים דיגיטליים לכאורה "פשוטים" – כמו בוטים שמסייעים בבחירת מתנות ליום הולדת, מערכות שידוכים, אפליקציות לעיצוב בית או כל כלי שבו נעשית בחירה אנושית כלשהי- הבנה פסיכולוגית יכולה לעשות את ההבדל. הבנה זו מאפשרת למערכות לזהות העדפות רגשיות, הבדלים בין צרכים גלויים לסמויים ולהציע פתרונות מותאמים יותר אשר יגבירו את תחושת הסיפוק והתיגמול (בתרגום נוירופיזיולוגי- שחרור דופמין). בכך, היא הופכת את הטכנולוגיה לרלוונטית, אישית ומשמעותית יותר ומגבירה את הסיכוי לשוב ולהשתמש בה גם בהמשך.
שותפות בין נפש לטכנולוגיה
מניסיוני, כאשר ממשקים דיגיטליים חודרים לעולמות של רגש, בחירה ואינטראקציות בין אישיות– חיוני שידע קליני ילווה את הפיתוח. אחת המטרות החשובות היא לנסות ולדייק את האינטראקציה.
האתגרים העומדים בפתח הם רבים. למעשה, בכל ממשק טכנולוגי כזה המשתמשים הפוטנציאליים כמו גם המפתחים, שואלים את עצמם שאלות אתיות גם אם אינם ממשיגים זאת כך. בדיוק בשל העובדה כי השאלות האתיות עולות גם ללא מילים, האחריות של המפתח להנגיש אותן-גוברת.
היכרות עם תהליכים נפשיים, עם מנגנוני הגנה, עם זיהוי של סימנים סמויים למצוקה כמו גם לשמחה ולרווחה נפשית – היא קריטית, אם מבקשים לפתח כלים שלא רק “מגיבים” אלא פוגשים. היכולת לשלב ידע קליני עמוק בתהליכי פיתוח, אם כך איננה “עוד שכבת בדיקה” – אלא היא תנאי להיווצרות מוצרים שהם לא רק חדשניים, אלא גם מהותיים, קשובים ומוסריים ומשקפים את החוויה האנושית על גוניה.
לפיכך, המפגש בין ידע קליני לפיתוח טכנולוגי הוא לא רק אפשרות – הוא הכרח. אם ברצוננו ליצור כלים המדייקים בהבנת אנשים, הרי שנדרש שיח מתמשך בין אנשי פיתוח למומחים לנפש. העתיד של בינה מלאכותית תלוי במידה רבה בשותפות החדשה בין נפש האדם לטכנולוגיה וביחסים המשולשים הנוצרים בין המפתח, לבוט ולפסיכולוג.
